בשנים האחרונות התרגלנו לדבר על "עלייתה של אפריקה". ולא בכדי. אפריקה היא היבשת השנייה בגודלה בעולם, עם 54 מדינות, יותר מ-1.5 מיליארד בני אדם והאוכלוסייה הצעירה בעולם. עד אמצע המאה, כרבע מאוכלוסיית העולם צפויה לחיות בה. היא מחזיקה בחלק משמעותי ממשאבי הטבע והמינרלים הקריטיים הדרושים לכלכלה העולמית, ובכ-60% מהקרקע החקלאית הבלתי מעובדת בעולם. לצד כל אלה, גם משקלה המדיני הולך וגדל, בזירה הבינלאומית ובתחרות הגוברת בין מעצמות על שותפות והשפעה ביבשת.
הפוטנציאל עצום. אבל כדי להבין את עתידה של אפריקה, לא מספיק לשאול כמה מהר היא תצמח. השאלה החשובה יותר היא עד כמה היא תהיה חסונה.
חוסן הוא היכולת של מדינה, חברה וקהילה להתמודד עם זעזועים, להסתגל למציאות משתנה ולהמשיך להתפתח. באפריקה, החוסן הכלכלי, החברתי, הפוליטי והביטחוני כרוכים זה בזה.
כלכלה שאינה מייצרת מספיק הזדמנויות לדור צעיר הגדל במהירות עלולה לערער את היציבות החברתית והפוליטית. מחסור במזון, מים או אנרגיה יכול להפוך במהירות למשבר רחב יותר. טרור וסכסוכים פוגעים בהשקעות, בחינוך ובתשתיות. שחיתות, היעדר שקיפות ומוסדות חלשים שוחקים את אמון הציבור ומקשים על השקעות וצמיחה. לכן ממשל תקין, אחריותיות ושלטון חוק הם חלק מהתשתית הנדרשת לחוסן ולשגשוג.
גם את העושר הטבעי העצום של אפריקה נכון לבחון דרך אותה עדשה. חוסן כלכלי אינו נבנה כאשר מדינה נשארת בעיקר ספקית של חומרי גלם. הוא מתחזק כאשר היא נעה במעלה שרשרת הערך: מעבדת יותר ממשאביה בעצמה, מפתחת סביבם תעשייה ושירותים, מכשירה עובדים, מייצרת ידע ומקומות עבודה ומשאירה חלק גדול יותר מהערך בתוך המדינה. בדומה לכך, הפוטנציאל החקלאי של היבשת אינו נמדד רק בכמות הקרקע הזמינה, אלא ביכולת לתרגם אותה לביטחון מזון, לפריון, לתעשיית מזון ולצמיחה. זהו חלק משינוי רחב יותר באפריקה: הרצון לעבור מתלות לבניית יכולת.
כאן נמצאת בעיניי גם הזדמנות משמעותית עבור ישראל.
הניסיון הישראלי בחוסן רחב בהרבה מחדשנות טכנולוגית. למעשה, חלק גדול מהחדשנות הישראלית נולד מתוך צורך: מחסור במים ובמשאבים, אתגרים ביטחוניים מתמשכים והצורך לבנות כלכלה וחברה בתנאים של אי ודאות.
לצד זאת התפתח בישראל חוסן חברתי-אזרחי משמעותי: קהילות שיודעות להתארגן בשעת משבר, תרבות של התנדבות ואחריות הדדית, יזמות ואלתור, מערכות חירום ושיתופי פעולה בין המדינה, החברה האזרחית והמגזר העסקי. למדנו פעם אחר פעם עד כמה משפחה, קהילה ורשתות חברתיות הן נכס בשעת משבר.
אפריקה אינה ישראל, וגם אין "אפריקה" אחת. אבל יש נקודות מפגש חשובות.
מדינות רבות ביבשת מתמודדות עם אתגרי ביטחון ופיתוח, ובמקביל נהנות מדור צעיר, שאפתני ויזמי. בחברות רבות באפריקה למשפחה, לקהילה ולעיתים גם למסגרות שבטיות יש תפקיד מרכזי ביצירת שייכות, אחריות הדדית ויכולת התמודדות. גם אלה משאבים של חוסן.
מכאן צריכה לצמוח תפיסה של יחסי ישראל-אפריקה המבוססת על שותפות בגובה העיניים.
אפריקה אינה זקוקה לעוד שחקן שרואה בה בעיקר מקור למשאבים, שוק או זירה לתחרות גיאופוליטית. היא מחפשת שותפים שיסייעו לבנות יכולות עצמאיות.
לישראל יש הרבה מה להציע: מים, חקלאות וביטחון מזון, בריאות, אנרגיה, טכנולוגיה, סייבר, ניהול מצבי חירום ויזמות. אבל היתרון הישראלי אינו צריך להימדד רק במוצרים שאנחנו יכולים למכור. הוא טמון ביכולת לחבר טכנולוגיה להכשרה, ידע להשקעה וחדשנות לבניית יכולת מקומית. המטרה צריכה להיות להשאיר אחרינו יכולת, ולא תלות.
יש לנו גם היסטוריה שממחישה את חשיבותה של הגישה הזו. בעשורים הראשונים ליחסים השקיעה ישראל רבות בהכשרות ובבניית יכולות בתחומי החקלאות, הבריאות והפיתוח הקהילתי. בשיחותיי באפריקה אני שומעת עד היום על התקופה הזו, וגם על המחיר של ניתוק היחסים בשנות ה-70, שבמקומות מסוימים קטע קשרים מקצועיים, הכשרות ותהליכים שכבר צברו מומנטום.
זהו לקח שכדאי לזכור. חוסן אינו נבנה בפרויקט אחד, ושותפות אינה נבנית בביקור מדיני אחד. שניהם דורשים התמדה, אמון והשקעה ארוכת טווח באנשים, בקהילות ובמוסדות.
אפריקה חסונה יותר תהיה גם אפריקה יציבה, משגשגת ומשפיעה יותר. עבור ישראל, זו הזדמנות לבנות מערכת יחסים המתאימה לאפריקה של המאה ה-21: להגיע בגובה העיניים, להקשיב, לבנות יכולות יחד ולהפוך את החוסן לבסיס של שותפות ארוכת טווח.