חוסן הוא מושג שקל מאוד לדבר עליו בזמן משבר, אבל האמת היא שחוסן נבנה הרבה לפני שהמשבר מגיע.
הוא נבנה בשגרה, במערכות היחסים שבין אדם לקהילה, בין אזרח למדינה, בין קבוצות שונות בחברה. הוא נבנה בשאלה אם אדם מרגיש שרואים אותו, אם יש לו או לה קול, אם המוסדות סביבו מתייחסים אליו בהגינות, ואם הפרט מאמין שיש לו חלק אמיתי בסיפור המשותף.
מנקודת מבטי כמשפטנית, זו נקודה מהותית. שוויון, זכויות, נגישות למוסדות ואמון במערכת אינם רק עקרונות משפטיים ערטילאיים או ערכים מופשטים. הם מרכיבים ממשיים של חוסן. חברה אינה יכולה לצפות מאזרחיה לגלות אחריות, סולידריות ומחויבות אם חלק מהם חשים שוב ושוב שהמערכת אינה רואה אותם באותה מידה, שקולם נשמע פחות או שהאפשרויות העומדות בפניהם מצומצמות יותר.
דווקא בתקופות של משבר מתברר עד כמה עמוקה הזיקה בין תחושת צדק לבין היכולת לעמוד יחד. כאשר אנשים מאמינים שהמערכת הוגנת, שקולם נשמע ושיש כללים בסיסיים שחלים על כולם, מתרחבת גם הנכונות לפעול למען הכלל. כאשר האמון הזה נשחק, נפגע לא רק היחס למוסדות, אלא גם המרקם שמחבר בין אנשים ובין קהילות.
חוסן חברתי אם כך, אינו רק היכולת להתאושש אחרי משבר. הוא היכולת לבנות מראש חברה שיש בה מספיק אמון, שייכות ומחויבות הדדית כדי להתמודד איתו. חברה שיודעת להכיל מחלוקת בלי להפוך אותה לפירוק, לאפשר לקבוצות שונות לחיות זו לצד זו בלי לוותר על זהותן, ולהחזיק גם ברגעי מתח את ההכרה בכך שעתידנו כרוך זה בזה.
בהקשר הזה, לחברה האזרחית יש תפקיד מכריע. ארגונים אזרחיים פועלים פעמים רבות בדיוק במקומות שבהם הפער בין המערכת לבין האדם נעשה מוחשי. הם מזהים צרכים מוקדם, מגיעים לקהילות שהממסד מתקשה להגיע אליהן, מפתחים פתרונות ומאפשרים לאנשים לעבור מעמדה של מקבלי סיוע לעמדה של שותפים, יוזמים ומובילים.
בישראל ראינו זאת היטב בשנים האחרונות. דווקא ברגעים שבהם המערכות הציבוריות התקשו לתת מענה מהיר לצרכים חיוניים, החברה האזרחית ידעה להתארגן, לחבר בין אנשים ולייצר פתרונות בזמן אמת. אבל התרומה החשובה שלה אינה מתקיימת רק בחירום. היא מתקיימת גם בעבודה הארוכה והפחות נראית לעין: בבניית מנהיגות מקומית, בחיזוק קהילות, ביצירת שותפויות ובהגדלת תחושת המסוגלות של אנשים להשפיע על חייהם ועל סביבתם.
עם זאת, החברה האזרחית אינה יכולה, ואינה צריכה, להחליף את המדינה. האחריות הציבורית נשארת אחריותה של המדינה. תפקיד החברה האזרחית והפילנתרופיה הוא להשלים, לחדש, לאתגר, להציע מודלים חדשים ולעיתים גם להזכיר למערכת הציבורית את מה שהיא מתקשה לראות.
גם לפילנתרופיה יש בהקשר הזה אחריות גדולה. לא רק לממן פעילות, אלא לשאול מה נותר אחריה. האם נבנתה יכולת? האם התחזקה מנהיגות? האם נוצרו שותפויות חדשות? האם מוסדות מקומיים נעשו חזקים יותר? האם נוצר אמון? והאם מהלך נקודתי הפך לשינוי שיש לו סיכוי להתקיים לאורך זמן.
פילנתרופיה במיטבה אינה פועלת במקום המדינה ואינה מחליפה אחריות ציבורית. הכוח שלה נמצא ביכולת לקחת סיכון, לאפשר ניסוי, לזהות מוקדם מגמות או צרכים, ולחבר בין מערכות, ארגונים ואנשים שלא תמיד נפגשים באופן טבעי. כשהיא עושה זאת מתוך ראייה ארוכת טווח, היא יכולה להיות מנוף משמעותי לחיזוק חוסן.
מבחינתי, זו אחת המשמעויות החשובות של פרס טייב לחוסן לאומי. עצם הבחירה להאיר ארגונים, יוזמות וא/נשים שפועלים בהתמדה לחיזוק החברה הישראלית היא אמירה בפני עצמה. היא אומרת שחוסן אינו רק גבורה ברגעי קצה. הוא נמצא גם בעבודה היומיומית, השקטה והעקבית: בבניית קהילה, ביצירת שותפויות, בצמצום פערים, בחיזוק תחושת מסוגלות ובהרחבת המעגלים של מי שמרגישים שייכים.
לאחרונה, נוכחנו שוב ושוב עד כמה החברה הישראלית יודעת להתגייס ברגעי משבר. זו עוצמה אמיתית, אבל היא אינה מספיקה. המבחן הגדול יותר שלה ניכר בהתארגנויות שלה בין משבר אחד למשנהו.
האתגר הישראלי אינו רק לצלוח את המשבר הבא. האתגר הוא לבנות חברה שתגיע אליו חזקה יותר, מחוברת יותר ומסוגלת יותר. חברה שבה אנשים שונים זה מזה יכולים עדיין לראות את עצמם כחלק מסיפור משותף; שבה אחריות הדדית אינה סיסמה, אלא פרקטיקה; ושבה מי שפועלים יום־יום למען הכלל יודעים שהעשייה שלהם נראית, מוערכת וראויה להשקעה.
זה, בעיניי, החוסן שאנחנו צריכים לטפח: לא רק היכולת לעמוד ברוח – אלא היכולת לבנות יחד בית שיוכל לעמוד בה. את יכולת זו, מבקש פרס טייב להוקיר, ובכך טמונה גם יוקרתו וחשיבותו.